החלטה בתיק ע'"מ 2090/13

בפניי ערר הסנגוריה נגד החלטת ביהמ"ש קמא להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

העורר מואשם בשלוש עבירות שעניינן חברותו ופעילותו הנטענת במסגרת ארגון החמאס. פרט האישום הראשון מגולל שורה של מעשים, אשר לדעת התביעה מלמדים על היות העורר חבר בארגון זה. כך צוין כי בשנת 2011, העורר נטל חלק בתהלוכה של ארגון החמאס ואף השתתף בביקור אסירים. עוד נטען כי בשנת 2012 אדם ביקש מהעורר לסייע בנושא חלוקת כספים למשפחות אסירים של חמאס, והוא אכן פעל כך. באותה שנה אף השתתף בתהלוכה נוספת.  לבסוף, נטען כי, בשנת ,2013 השתתף בתהלוכה ובהפגנה נוספת ואף הציע במספר הזדמנויות לאדם אחר להשתתף באירועים שונים של ארגון החמאס. פרטי האישום השני והשלישי הינם למעשה חזרה על אשר פורט בפרט האישום הראשון.

החלטת ביהמ"ש קמא

בהחלטתו בבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים, קבע ביהמ"ש קמא כי, על פניהן, הראיות מלמדות על סיכוי לכאורי להרשעה. עוד קבע ביהמ"ש כי, בשים לב למהות המעשים ולעברו המכביד של העורר, מתקיימת עילת מסוכנות ואף חשש להימלטות ברמה המחייבת את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

הערר ותשובת התביעה

הסנגור חולק על שורה של קביעות של ביהמ"ש קמא. הסנגור מפנה תחילה לעובדה כי העורר כבר נעצר ונחקר בשנת 2012 בגין העברת הכספים למשפחות אסירים, אך הוא שוחרר. לדעת הסנגור, בנסיבות אלה לא ניתן לדבר על מסוכנות עכשווית, על רקע מעשה זה. כן טוען הסנגור כי מהראיות עולה לכל היותר שהעורר נטל חלק בשתי תהלוכות, דבר אשר אין בו ללמד על חברות בהתאחדות בלתי מותרת, ובשום פנים ואופן על מסוכנות. הסנגור מביע, על כן, ביקורת על קביעת ביהמ"ש שלא לבחון לעומק את שאלת התקיימות עבירת החברות ולהותיר את העניין לשלב ההליך העיקרי. לדעת הסנגור, זוהי סוגיה מהותית אשר ביהמ"ש היה מחויב להתייחס אליה ולהכריע לגביה. הסנגור מדגיש עוד כי העורר השתתף באסיפה פומבית שאינה מהווה יותר מעבירה של נוכחות באסיפה, ואשר אין בה ללמד על מסוכנות.

על רקע כל אלה, עותר הסנגור לשחרור מרשו בתנאים מגבילים.

מן העבר השני של המתרס, מבקש התובע להותיר את החלטת ביהמ"ש קמא על כנה. לטעמו, רצף הפעילות של העורר, החל משנת 2011 ועד למעצרו, אינו מותיר ספק בדבר חברותו בחמאס. ככל שחברות זו הוכחה לכאורה, היא מלמדת על מסוכנות, במיוחד כאשר בעברו של העורר הרשעה קודמת.

ראיות לכאורה

על אף הכחשתו של העורר, נראה כי בידי התביעה ראיות לכאורה למעשים המתוארים בכתב האישום.

 עדי התביעה 2-6 מפרטים באמרותיהם את כלל הפעולות אשר צוינו בכתב האישום, תוך הפללה ברורה וישירה של העורר. העורר אף הודה בעבר, במסגרת חקירה קודמת, כי פעל לחלוקת כספי אסירים כפי שתואר לעיל, זאת מבלי לקשור את המעשה לארגון החמאס.

בחינת יסודות העבירה בשלב המעצר

הצדדים עוררו את השאלה האם הצבר המעשים שתוארו בראיות מלמד על חברות של העורר בארגון החמאס. ביהמ"ש קמא נמנע מניתוח בשאלה זו.

אומר מיד כי ביהמ"ש קמא מחויב היה להתייחס לשאלה, תוך ניתוח הראיות והכרעה ברורה הרבה יותר מזו שניתנה בהחלטתו.

אומנם, ביהמ"ש הדן בהארכת מעצר אינו נדרש לבחון את משקלן של הראיות. עם זאת, הוא מצווה לבחון באופן מעמיק את שאלת הפוטנציאל ההרשעה הטמון בראיות ולהכריע לגביו. במסגרת זו, נדרש הוא להכריע האם הוכחו לכאורה כל יסודות העבירה המיוחסת לנאשם. ביהמ"ש אינו יכול להותיר הכרעה בסוגיה זו להליך העיקרי, שכן אם כבר בשלב הארכת המעצר אינה מתגבשת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירה, מתחייבת מסקנת שחרור, בבחינת עם עבירה אין, מעצר מניין?

חברות בהתאחדות בלתי מותרת

אם כן, הדרא קושיא לדוכתא, ונדרשים אנו להכריע בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירה של חברות בהתאחדות בלתי מותרת. תקנה 85 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 קובעת כהאי לישנא:

"כל אדם, אשר- א. הוא חבר להתאחדות בלתי מותרת, או פועל כחבר...יהיה צפוי...למאסר של עשר שנים..."